השבוע פייטרו הכיר לי את השפכטל. המשימה – הורדת הטפטים מהקיר בחדר שינה של סבתא רבא פצ'יני. הם אמנם חינניים ועם סיפור חיים לא מבוטל אבל יש לי הרגשה שיהיה לי קצת קשה להרדם בחדר מוקף מוטיבים פרחוניים שהצהיבו עם השנים. לקחתי את ידידי החדש והתחלתי לגרד ולגרד ולגרד ולגרד…אחרי שעה קלה שמתי לב שאני עדיין עומדת באותה הנקודה בדיוק. התחלתי להפנים את הרעיון שהשפכטל הולך להפוך במהרה מסתם ידיד לחבר הכי טוב בעולם, ביחד נזמזם, נקשקש, נקטר ונהרהר בשביל מה צריך אלף שכבות בשביל להדביק טפט על הקיר.

החברות הזאת נרקמה לאחר שגיליתי שמלט לא יורד בכביסה (קשה לי להיפרד גם מבגדי העבודה) והשארתי לפייטרו את התענוג לערבב צמנט ומים ולסתום את תעלות החשמל. התרגיל הזה עלה לי ביוקר. פייטרו שכח את צינור המים פתוח בקומה למעלה וגילינו את זה רק כשהתחיל לרדת עלינו גשם בקומת קרקע. אחרי תרגול גשם שערכנו יום קודם לכן בעקבות קדיחה בטעות בצינור המים החמים של ההסקה, אפשר בהחלט לומר שניכרה השתפרות והתייעלות באופן מיקוד הבעיה, הנחת הדלאיים בנקודות הקריטיות והצלת הפריטים הרגישים למים.

אחרי המבול חזרנו לעבודה, פייטרו במטבח ואני בחדר שינה. רצפת העץ המקורית במצב מעולה וגם הרהיטים העתיקים מעץ שכוללים: מיטה זוגית, שתי שידות לילה, שידה אחת גדולה עם מראה, שידת טואלט (קומודה) עם מראה וארון שלוש דלתות עם שלוש מראות, כמובן. התקופה, העיטורים וריבוי המראות מצביעים על כך שהריהוט בסגנון הליברטי שנולד בבלגיה בסוף המאה ה-19 והגיע למילאנו בתחלית המאה ה -20 בשם "פלוראלה". קיוויתי למצוא הפתעות בארונות, אבל הבית נפרץ לפני כמה שנים ונגנבו ממנו כל התכשיטים והתמונות. בכל זאת ניסיתי את מזלי  (גשם זה ברכה, לא?) ובאחת המגירות מצאתי מעטפת נייר לבנה ובתוכה שרשרת זהב של סבתא פצ'יני.

עוד לא לגמרי החלטנו לגבי הריהוט, האם להשאיר אותו בחדר השינה, להעביר אותו לחדר אחר או לפנות לחנות או לאספן עתיקות. מזל שיש לי ולחברי הטוב, שפכטלוני – מקרוני, עוד הרבה זמן לחשוב על זה בין גירוד שכבה אחת לשניה, לשלישית, לרביעית, לחמישית וכן הלאה..