החודש הכי יפה, הכי מקושט, הכי משמין, עם הכי הרבה הוצאות בשנה (מתנה לבעל, לגיסה, לאחיין, לחמה, לדודה, לשכנה, לעוזרת, להיא, להוא והרשימה לא נגמרת) הגיע לשיאו אתמול. בבוקר השקמנו מוקדם (מסתבר שלא רק ילדים מתרגשים מטקס פתיחת המתנות) וממש כמו בסרטים האמריקאים התאספנו כולנו בפיג'מות מסביב לעץ. סילביו הדליק לנו את האח ואחרי הברכות, חיבוקים ונשיקות נכנס סנטה קלאוס בקריאות "הו הו הו" וחילק לנו את המתנות.

Let it snow

מהסלון עברנו לשולחן האוכל, ארוחת בוקר מאוחרת עמוסה בכל טוב שהמשיכה באופן (ממש לא) טבעי לארוחת הצהרים החגיגית. מפה מעוטרת בקישוטי החג, מפיות תואמות, נרות אדומים, אוכל בלי הכרה, אנטיפסטי, מנות ראשונות, עיקריות, תוספות, תוספות לתוספות, קינוחים, עוגות, פירות, קפה ותה שהובילו, איך לא, לשנת צהרים עמוקה מאד.

הסלון המקושט של משפחת פציני

בזמן שכולם נימנמו על בטן מלאה אנוכי נעמדה במטבח לטגן סופגניות של חנוכה לטקס הדלקת הנרות שנקבע לאותו הערב. מודה שלראות בצק מטוגן אחרי הלזניות, הבשר ואלפי המנות של הצהרים היה קצת קשה אך עמדתי בגבורה במשימה. בשעה שבע כולם התאספו שוב מסביב לשולחן, שמעו על חנוכת בית המקדש ונס פך השמן וטרפו סופגניות כאילו לא סיימנו לאכול שעתיים קודם לכן.

Ho Ho Ho

 אחרי הדלקת הנרות הייתי בטוחה שלכבוד החג האיטלקים יחרגו מהשגרה שלהם לאכול ארוחת ערב מדי יום בשעה שמונה אפס אפס ושהכוחות יתפזרו איש איש לביתו, אך לא. ולא סתם אך לא, ההצעה שלי לאכול סלט או משהו קליל התקבלה בבוז אדיר וברוב גדול מאד (כולם חוץ ממני) נבחרה הפיצה (!!!) לסיים את אירועי הכריסמוכה (כריסמס + חנוכה).

Grazie Adam & Silvia

ועד לשנה הבאה, אני בדיאטה!